ליברטריאנים בישראל

המשבר שאליו הוביל אותנו הקפיטליזם הנאו-ליברלי מוכיח את כשלון “כלכלת השוק” ואת הצורך בפיקוח ותכנון ממשלתי. אך בעוד שכל העולם עושה צעדים קטנים אך חשובים בכיוון זה, מפתיע שהמחנה הסוציאל-דמוקרטי לא דורש הקמת שירות שידוכים ממשלתי, שיאפשר הישגים חברתיים חשובים וחסרי תקדים.

בעוד שהכל מכירים, לפחות במידה מסויימת, בכך שדרוש פיקוח על השווקים, בתחום הרומנטי ישנו לא רק ג’ונגל אלא למעשה אנארכיה מוחלטת, ניצול, חוסר התחשבות, גזענות ואפליה על רקע מעמדי הם למעשה דבר שבשגרה. רגשות של תסכול וחוסר מיצוי עצמי שכיחים בקרב פנויים וגם בקרב מי שנמצאים בקשר זוגי. למרות שכל אחד מן ה “שחקנים” פועל לטובת עצמו, “היד הנעלמה” נכשלת שוב ושוב. התערבות הממשלה היא לא רק רצויה, אלא גם הכרחית! למעשה איני רואה כל דרך אחרת לפתור בעיות חברתיות חמורות מסויימות.

אני מציע ששרות שידוכים כזה יהיה כלי לשיפור רמת חייו של האזרח, להכוונה, ולביצוע מדיניות חברתית מתוכננת. לפניכם מספר קטן של דוגמאות לאופנים שכלי כזה יוכל לשרת את החברה, אך בטוחני שאם נעשה שימוש במומחים בתחומי הפסיכולוגיה, סוציולוגיה, ומדעי התנהגות אחרים, יעמוד לרשותנו כלי שאי אפשר להפריז בחשיבותו לצורך מאבקינו לחברה צודקת ושוויונית יותר.

המציאות בה עשירים מתחתנים עם עשירים ועניים מתחתנים עם עניים הופכת את החזון של צמצום פערים לרחוק יותר. שרות הרומנטיקה יהיה כלי ראשון במעלה לצמצום פערים. יוצעו בו שידוכים חוצי-מעמדות שיקנו יתרון לצעירי השכבות החלשות. הגיוני שיועדפו זיווגים חוצי מעמדות. מי שיסרב/תסרב להכיר בני/בנות זוג ממעמדות נמוכים באופן חוזר ונשנה (מעתה והלאה אשתמש בלשון זכר לצורך נוחות הקריאה ומפאת אופיה השובניסטי של השפה העברית) נוכל לסמן אותו כגורם מפריע ולהטיל עליו סנקציות מתאימות.

עניין שני הוא הגזענות: אפלייה על רקע גזעי נחשבת בלתי מקובלת לחלוטין בכל מקום ציבורי, אך היא מותרת ואפילו נורמטיבית כשזה מגיע לתחום הרומנטי. הממשלה צריכה לתמרץ נישואים בין עדות ועמים שונים, כל זוג כזה מקרב את החלום של שלום במדינת רווחה שהיא גם מדינת כל אזרחיה.

עניינים הקשורים בתכנון דמוגרפי: הסוציאליזם הביא את הבשורה של פנסיה לכל, המאפשרת לכל פועל קיום בכבוד עד לסוף ימיו. לאורך השנים נתקל המודל בקשיים ביישום: איך אפשר לחסוך לטווח כה ארוך בלי להיות קורבן פוטנציאלי לסיכוני השוק ולספקולנטים? הפתרונות שנוסו עד היום הם ביטוח לאומי ממלכתי שהוא חובה לכל, פיקוח על קרנות הפנסיה וערבות מדינה ישירה או מרומזת, כשהקרנות חייבות להשקיע אחוז מסוים באגרות חוב ממשלתיות. אחת הבעיות שהתגלו היא שהחוסך למעשה תלוי בצמיחה, גביית מיסים ויצרנות עתידית, שאין סוף גורמים עלולים לסכן אותה. אחד מהם הוא שירידה בקצב הריבוי הטבעי יוצר אוכלוסייה מתבגרת הנתמכת על ידי מספר מצומצם של אנשים בגיל העבודה. אנשים אלו עלולים להגר בגלל נטל המס הגבוה ולהשאיר את הנטל על מספר מצומצם עוד יותר של משלמי מיסים. תכנון מרכזי יכול לחזות ולפתור בעיה כזאת מראש, על ידי תמרוץ ילודה בגיל מוקדם או מאוחר יותר.

אלו רק מספר דוגמאות, על קצה המזלג, לשימושים חיוביים לשרות כזה.

מערכות יחסים רבות מתבססות מלכתחילה על חוסר שוויון, ויחסי ניצול ותלות. בנוסף, מקרים של רווקות מאוחרת, הרבה פעמים ללא כל סיבה אובייקטיבית, מעמידים בסכנה את אושרו של הפרט, וגורמים לבעיות הנוגעות לכלל החברה כגון עלייה בפשיעה. הסיפוק של הפרט מהקשר הזוגי שלו חשוב לרווחתו לא פחות מעבודה בכבוד, בטחון תעסוקתי, חינוך ובריאות זמינים. מדוע דווקא כאן המדינה נמנעת מלהתערב? האם מטרת מדינת הרווחה לספק רווחה חומרית בלבד?

וגם אם לדעתכם שרות כזה יהיה פולשני מדי לצנעת הפרט, מדוע שנשאיר תחום כל כך חשוב ללא כל פיקוח כלל? הרי מדינת הרווחה לא רק יכולה אלא גם צריכה להתערב, במידת הצורך, במקום שבו הדבר חיוני לתועלת החברה.

מאיר ברסלויער.

Our tea party is on the Daily Caller.

הבעיה עם סוציאליזם היא הסוציאליזם: אין סוציאליסטים. סוציאליזם היא שיטה המבוססת על הנחה לגבי טבעו של האדם שפשוט אינה נכונה. אני יכול לבנות קהילה המיועדת לכלבים, בה הכלבים לעולם אינם רודפים אחרי סנאים ולעולם אינם מטפלים בחלקי גופם המוצנעים בצורה שאינה מוצנעת. אך ברגע שאנסה להוציא רעיון זה מן הכח אל הפועל בעולם הממשי, אגלה שלא אוכל להכריח את הכלבים להתנהג בנגוד לטבעם – לפחות לא בלי הפעלת אלימות אכזרית כלפיהם. כך גם קל למדי לתכנן חברה שמספקת לכולם את צרכיהם בלי קשר ליכולותיהם. החלק הקשה הוא לגרום לבול העץ העיקש של האנושות להתיישר לפי החזון שלך

ג’ונה גולדברג

Tel-Aviv University Students for Liberty is proud to announce its next event – a lecture on the fascinating topic of seasteading, or human settlements on the sea’s surface.  The lecture is titled “Seasteading and Competition Between States”, and will be conducted in the Hebrew language.

Time: Thursday, 18:00.

Place: Tel-Aviv University, Dan-David building, room 103.

Those of you with Facebook are requested to confirm attendance here.

:’הרצאתו של יונתן קרוביצקי באוניברסיטת תל אביב. חלק א

:’חלק ב

Tel-Aviv University Students For Liberty is proud to present our first video lecture – “The Wonders of Cooperation” by Yonatan Krovitsky. The lecture is in Hebrew.

First Lecture – Part 1

Part 2

.כך עושים הפרטה

“שינוי גישה ואוירה ציבורית שעיקרו יצירת הסכמה לנשיאה שווה בנטל”

מתוך מטרות הפורום לשוויון בנטל

הכלכלן הנודע יוזף שומפטר תיאר פעם את פרדריק בסטייה כ”גדול הכתבים הכלכליים”. תיאור זה, מחמיא ככל שיהיה, אינו עושה צדק עם האיש. קלוד פרדריק בסטייה (1801-1850) היה איש רוח ופוליטיקאי, שבכתביו התייחס להיסטוריה, פילוסופיה, פוליטיקה, דת, שירה וכלכלה מדינית. לקראת סוף חייו אף נבחר לאחד מבתי הפרלמנט בצרפת (האסיפה הלאומית), אבל ספריו בנושאי כלכלה ומדינה הם שהקנו לו את תהילתו. הוא לא השתמש לא בגרפים ולא בנוסחאות, לכן רבים, ביניהם שומפטר, בחרו לשלול ממנו את התואר “כלכלן”. אלא שלכתביו איכות אחרת: הוא מעדיף שפה ברורה ומשלים שנונים על פני נוסחאות וטבלאות. נספר כאן על ספר אחד כזה, וננסה להתייחס לנושא האקטואלי של “הפורום לשוויון בנטל” מנקודת מבטו של בסטייה.

בספרו “מה שנראה ומה שאינו נראה” (1850) מציג בסטייה את המודל הבא, פשוט אך מכשיל במידת מה: לכל פעולה, במיוחד זאת הכלכלית או המדינית, שני סוגי השפעות. ההשפעות המיידיות הנובעות ממנה, שהן לרוב מטרת אותה פעולה, להן בסטייה קרא “מה שנראה”, והשפעות חילופיות – כל הדברים שנמנעו בגלל הפעולה, ובשל כך אין עליהם נתונים או סטטיסטיקות, לעיתים אף מעלימים אותם בכוונה תחילה – להם קרא “מה שאינו נראה”. בעזרת חלוקה זו מנתח בסטייה רעיונות פוליטיים שונים, כגון סיבסוד אמנים על ידי המדינה או דרכים יעילות לרכוש תבואה מחו”ל בשנת רעב. נדגים עם הסיפור הראשון, אחד היותר מפורסמים.

ג’יימס ב. הוא בעל חנות. בנו הקטן שחק ברחוב לפני החנות וניפץ את חלון הראווה. מכרים ועוברי אורח מנסים לנחם את ג’יימס בעזרת הטיעון הבא: שבירת החלון מקדמת את הכלכלה. החלון השבור יפרנס את הזגג, אשר בתורו יפרנס את נותני השרותים, וככה הכלכלה תמשיך להסתובב. הטיעון הזה, הגיוני לכאורה, מסווג על ידי בסטייה כ”מה שנראה”. כעת הוא מציע לבחון את הבלתי נראה. הכסף אשר ישולם לזגג לא צנח משמים, ואף לא הופיע בכיסו של ג’יימס בדרך פלא. את הכסף הוא הרוויח בחנותו, ואף תכנן להשתמש בו למשהו אחר – למשל קניית נעליים לבני משפחתו. אותה קניה היתה מטיבה עם הכלכלה לא פחות מאשר אם הכסף היה משולם לזגג. אבל כעת, היות שהחלון נשבר, זה לא יקרה, ולכן התועלת הנובעת מרכישת הנעליים היא “בלתי נראית”.
אם נתבונן הלאה, נראה כי בתרחיש הבלתי נראה, יהיו לג’יימס גם חלון ראווה וגם נעלים. בתרחיש הנראה יש לג’יימס רק חלון ראווה. מכאן הטענה שהחלון השבור אינו מייצג תועלת אמתית. תהליכים הכלכליים הכלליים בשני התרחישים זהים, אך במקרה של החלון השבור בעל החנות נפגע.

הכינוי המקובל לכשל זה הוא “משל החולונות השבורים”, ויש לו מקבילות תחומים רבים מאד. כך למשל הטענה כי המלחמה מטיבה עם הכלכלה, שכן רמת התעסוקה במשק עולה, וגלגלי התעשיה מסתובבים בעת מלחמה, היא דוגמה מובהקת למשגה כזה. אנשים נהרגים ומשאבים מבוזבזים לא יכולים לתרום לכלכלה יותר מאנשים חיים ושלמים ומשאבים מנוצלים לרווחתם.
(הנה דוגמה מווב -קומיקס)

הדוגמה השניה בה דן בסטייה היא גדוד חיילים שלצורכי בטחון המדינה מגויס ומוצב באזור מסוים. נניח שעלות האחזקה השנתית של הגדוד היא מאה מליון פראנק. כעת, נניח שהמצב השתנה, ושוב אין צורך בטחוני בגדוד ועולה הצעה לפרקו. והנה קמים פוליטיקאים שאומרים את הדבר הבא: לשחרר גדוד שלם אסור בשום פנים ואפן! האבטלה גואה, ואם נשחררם, משל פיטרנו אותם וכעת גדוד שלם יצטרף למעגל האבטלה, והמצב של המשק יורע מהצעד הפזיז. טענה זאת, גורס בסטייה, היא טענת שווא. כאשר, כמו במקרה של חלון הראווה, נבחן את המשק ביחס לגיוס הגדוד, נגלה שכאשר הגדוד גויס, איבד המשק גדוד שלם של פועלים שעובדו ושלמו מיסים, לטובת גדוד שלם שצורך את המיסים. וכן כדי להחזיק את הגדוד הוגדלו המיסים במאה מליון פראנק, כך שהפגיעה במשק היא כפולה. אם היה צורך בטחוני, אומר בסטייה, ניחא, שכן אין כאן המקום לויכוחים על תורות צבאיות ודיונים על הדרכים היעילות לשמור על בטחון המדינה. אבל אם כולם מסכימים שאין צורך בטחוני בגדוד, מה הטעם לפגיעה הכפולה? מה יקרה אם נשחרר את החיילים? ובכן, לא רק שגדוד שלם של פועלים יצטרף למשק, אלא שגם ישתחררו מאה מליון פראנק מכספי מיסים, בהם יוכל הציבור לשכור את שרותי הפועלים החדשים. לטעון כי המצב בו המדינה מעסיקה גדוד של חיילים שאין בהם צורך טוב יותר ממצב בו האנשים הללו מועסקים על ידי ציבור בעבודות יוצרניות, כמוה כטענה שזגג שבא לתקן את החלון השבור עדיף מסנדלר שמספק את צרכי משפחתו של ג’יימס ב.

דוגמה זאת ניתן להחיל על דרישות הגיוס של “פורום לנטל בשוויון”. גיוס לצבא אכן מונע מהמגויסים להשתלב בשוק העבודה. אי-אפשר לטעון כי החיילים מגויסים בגיל בו הם אינם עובדים אלא עדיין לומדים, שכן בגלל הגיוס נדחים הלימודים שלהם, והם מאחרים את הכניסה לשוק העבודה כתוצאה מכך. ואפילו גיוס של מובטלים או בני ישיבות, שאינו חלק מציבור הפועלים, לא מבטל את הסעיף השני, שהוא המימון של הגיוס. הגדלת כמות המגויסים מגדילה בהכרח את תקציב הבטחון – הרי המגויסים צריכים ציוד, תחמושת ומזון. אם הגדלת כמות המגויסים אינה מגדילה את התקציב – משמע שהיה שם בזבוז כספי ציבור. כעת נשאל, מהיכן תבוא הגדלת התקציב? תשובה: בהכרח מכספי מיסים. ישירות, על ידי הגדלת מיסים, או בעקיפין, על ידי מלווה ממשלתי, הממומן על ידי מיסים עתידיים, כאשר מחיר הנטל ייפול על הציבור כולו. להבדיל מחקיקה אגליטרית אחרת, בה נטל השוויון נופל על הציבור בטווח הארוך (למשל הגדלת שכר מינימום שמחוללת שרשרת תגובה בשוק), במקרה זה הציבור יישא במחיר השוויון באופן כמעט מיידי בשל השינויים במבנה התקציב של המדינה.

זהו המחיר הכלכלי של “קיום חברה סולידרית ושוויונית” כלשון אתר הפורום. כדי לקבל דעה מושכלת בנושא הגיוס, ההגינות דורשת לחשוף את הנתונים הללו. כי השאלה שיש לשאול היא לא האם יש לכפות את השרות הצבאי על קבוצות שלא נוטלות בו חלק, אלא האם כלל החברה מוכנה לקחת על עצמה את נטל השיויון ולשלם את מחירו.

יונתן קרוביצקי

Our Second Meeting had passed with a degree of success. We had more people than last time, and meeting like-minded people was very encouraging. On the other hand, my camera ran out of battery unexpectedly, and so only a few (rather bad) pictures could be made.

The meeting definitely had more people than last time.

Eyal Noy, Yossi Heim, Ori Redler, Uri Akavia and Meir Breslauer are visible in the frame.

Yours truly, doing a Nick Gillespie impression and wearing a Bureaucrash T-Shirt.

Meir Breslauer, flashing his Mises.org bling.