!להלאים את הרומנטיקה
המשבר שאליו הוביל אותנו הקפיטליזם הנאו-ליברלי מוכיח את כשלון “כלכלת השוק” ואת הצורך בפיקוח ותכנון ממשלתי. אך בעוד שכל העולם עושה צעדים קטנים אך חשובים בכיוון זה, מפתיע שהמחנה הסוציאל-דמוקרטי לא דורש הקמת שירות שידוכים ממשלתי, שיאפשר הישגים חברתיים חשובים וחסרי תקדים.
בעוד שהכל מכירים, לפחות במידה מסויימת, בכך שדרוש פיקוח על השווקים, בתחום הרומנטי ישנו לא רק ג’ונגל אלא למעשה אנארכיה מוחלטת, ניצול, חוסר התחשבות, גזענות ואפליה על רקע מעמדי הם למעשה דבר שבשגרה. רגשות של תסכול וחוסר מיצוי עצמי שכיחים בקרב פנויים וגם בקרב מי שנמצאים בקשר זוגי. למרות שכל אחד מן ה “שחקנים” פועל לטובת עצמו, “היד הנעלמה” נכשלת שוב ושוב. התערבות הממשלה היא לא רק רצויה, אלא גם הכרחית! למעשה איני רואה כל דרך אחרת לפתור בעיות חברתיות חמורות מסויימות.
אני מציע ששרות שידוכים כזה יהיה כלי לשיפור רמת חייו של האזרח, להכוונה, ולביצוע מדיניות חברתית מתוכננת. לפניכם מספר קטן של דוגמאות לאופנים שכלי כזה יוכל לשרת את החברה, אך בטוחני שאם נעשה שימוש במומחים בתחומי הפסיכולוגיה, סוציולוגיה, ומדעי התנהגות אחרים, יעמוד לרשותנו כלי שאי אפשר להפריז בחשיבותו לצורך מאבקינו לחברה צודקת ושוויונית יותר.
המציאות בה עשירים מתחתנים עם עשירים ועניים מתחתנים עם עניים הופכת את החזון של צמצום פערים לרחוק יותר. שרות הרומנטיקה יהיה כלי ראשון במעלה לצמצום פערים. יוצעו בו שידוכים חוצי-מעמדות שיקנו יתרון לצעירי השכבות החלשות. הגיוני שיועדפו זיווגים חוצי מעמדות. מי שיסרב/תסרב להכיר בני/בנות זוג ממעמדות נמוכים באופן חוזר ונשנה (מעתה והלאה אשתמש בלשון זכר לצורך נוחות הקריאה ומפאת אופיה השובניסטי של השפה העברית) נוכל לסמן אותו כגורם מפריע ולהטיל עליו סנקציות מתאימות.
עניין שני הוא הגזענות: אפלייה על רקע גזעי נחשבת בלתי מקובלת לחלוטין בכל מקום ציבורי, אך היא מותרת ואפילו נורמטיבית כשזה מגיע לתחום הרומנטי. הממשלה צריכה לתמרץ נישואים בין עדות ועמים שונים, כל זוג כזה מקרב את החלום של שלום במדינת רווחה שהיא גם מדינת כל אזרחיה.
עניינים הקשורים בתכנון דמוגרפי: הסוציאליזם הביא את הבשורה של פנסיה לכל, המאפשרת לכל פועל קיום בכבוד עד לסוף ימיו. לאורך השנים נתקל המודל בקשיים ביישום: איך אפשר לחסוך לטווח כה ארוך בלי להיות קורבן פוטנציאלי לסיכוני השוק ולספקולנטים? הפתרונות שנוסו עד היום הם ביטוח לאומי ממלכתי שהוא חובה לכל, פיקוח על קרנות הפנסיה וערבות מדינה ישירה או מרומזת, כשהקרנות חייבות להשקיע אחוז מסוים באגרות חוב ממשלתיות. אחת הבעיות שהתגלו היא שהחוסך למעשה תלוי בצמיחה, גביית מיסים ויצרנות עתידית, שאין סוף גורמים עלולים לסכן אותה. אחד מהם הוא שירידה בקצב הריבוי הטבעי יוצר אוכלוסייה מתבגרת הנתמכת על ידי מספר מצומצם של אנשים בגיל העבודה. אנשים אלו עלולים להגר בגלל נטל המס הגבוה ולהשאיר את הנטל על מספר מצומצם עוד יותר של משלמי מיסים. תכנון מרכזי יכול לחזות ולפתור בעיה כזאת מראש, על ידי תמרוץ ילודה בגיל מוקדם או מאוחר יותר.
אלו רק מספר דוגמאות, על קצה המזלג, לשימושים חיוביים לשרות כזה.
מערכות יחסים רבות מתבססות מלכתחילה על חוסר שוויון, ויחסי ניצול ותלות. בנוסף, מקרים של רווקות מאוחרת, הרבה פעמים ללא כל סיבה אובייקטיבית, מעמידים בסכנה את אושרו של הפרט, וגורמים לבעיות הנוגעות לכלל החברה כגון עלייה בפשיעה. הסיפוק של הפרט מהקשר הזוגי שלו חשוב לרווחתו לא פחות מעבודה בכבוד, בטחון תעסוקתי, חינוך ובריאות זמינים. מדוע דווקא כאן המדינה נמנעת מלהתערב? האם מטרת מדינת הרווחה לספק רווחה חומרית בלבד?
וגם אם לדעתכם שרות כזה יהיה פולשני מדי לצנעת הפרט, מדוע שנשאיר תחום כל כך חשוב ללא כל פיקוח כלל? הרי מדינת הרווחה לא רק יכולה אלא גם צריכה להתערב, במידת הצורך, במקום שבו הדבר חיוני לתועלת החברה.
מאיר ברסלויער.




Recent Comments