ליברטריאנים בישראל

“שינוי גישה ואוירה ציבורית שעיקרו יצירת הסכמה לנשיאה שווה בנטל”

מתוך מטרות הפורום לשוויון בנטל

הכלכלן הנודע יוזף שומפטר תיאר פעם את פרדריק בסטייה כ”גדול הכתבים הכלכליים”. תיאור זה, מחמיא ככל שיהיה, אינו עושה צדק עם האיש. קלוד פרדריק בסטייה (1801-1850) היה איש רוח ופוליטיקאי, שבכתביו התייחס להיסטוריה, פילוסופיה, פוליטיקה, דת, שירה וכלכלה מדינית. לקראת סוף חייו אף נבחר לאחד מבתי הפרלמנט בצרפת (האסיפה הלאומית), אבל ספריו בנושאי כלכלה ומדינה הם שהקנו לו את תהילתו. הוא לא השתמש לא בגרפים ולא בנוסחאות, לכן רבים, ביניהם שומפטר, בחרו לשלול ממנו את התואר “כלכלן”. אלא שלכתביו איכות אחרת: הוא מעדיף שפה ברורה ומשלים שנונים על פני נוסחאות וטבלאות. נספר כאן על ספר אחד כזה, וננסה להתייחס לנושא האקטואלי של “הפורום לשוויון בנטל” מנקודת מבטו של בסטייה.

בספרו “מה שנראה ומה שאינו נראה” (1850) מציג בסטייה את המודל הבא, פשוט אך מכשיל במידת מה: לכל פעולה, במיוחד זאת הכלכלית או המדינית, שני סוגי השפעות. ההשפעות המיידיות הנובעות ממנה, שהן לרוב מטרת אותה פעולה, להן בסטייה קרא “מה שנראה”, והשפעות חילופיות – כל הדברים שנמנעו בגלל הפעולה, ובשל כך אין עליהם נתונים או סטטיסטיקות, לעיתים אף מעלימים אותם בכוונה תחילה – להם קרא “מה שאינו נראה”. בעזרת חלוקה זו מנתח בסטייה רעיונות פוליטיים שונים, כגון סיבסוד אמנים על ידי המדינה או דרכים יעילות לרכוש תבואה מחו”ל בשנת רעב. נדגים עם הסיפור הראשון, אחד היותר מפורסמים.

ג’יימס ב. הוא בעל חנות. בנו הקטן שחק ברחוב לפני החנות וניפץ את חלון הראווה. מכרים ועוברי אורח מנסים לנחם את ג’יימס בעזרת הטיעון הבא: שבירת החלון מקדמת את הכלכלה. החלון השבור יפרנס את הזגג, אשר בתורו יפרנס את נותני השרותים, וככה הכלכלה תמשיך להסתובב. הטיעון הזה, הגיוני לכאורה, מסווג על ידי בסטייה כ”מה שנראה”. כעת הוא מציע לבחון את הבלתי נראה. הכסף אשר ישולם לזגג לא צנח משמים, ואף לא הופיע בכיסו של ג’יימס בדרך פלא. את הכסף הוא הרוויח בחנותו, ואף תכנן להשתמש בו למשהו אחר – למשל קניית נעליים לבני משפחתו. אותה קניה היתה מטיבה עם הכלכלה לא פחות מאשר אם הכסף היה משולם לזגג. אבל כעת, היות שהחלון נשבר, זה לא יקרה, ולכן התועלת הנובעת מרכישת הנעליים היא “בלתי נראית”.
אם נתבונן הלאה, נראה כי בתרחיש הבלתי נראה, יהיו לג’יימס גם חלון ראווה וגם נעלים. בתרחיש הנראה יש לג’יימס רק חלון ראווה. מכאן הטענה שהחלון השבור אינו מייצג תועלת אמתית. תהליכים הכלכליים הכלליים בשני התרחישים זהים, אך במקרה של החלון השבור בעל החנות נפגע.

הכינוי המקובל לכשל זה הוא “משל החולונות השבורים”, ויש לו מקבילות תחומים רבים מאד. כך למשל הטענה כי המלחמה מטיבה עם הכלכלה, שכן רמת התעסוקה במשק עולה, וגלגלי התעשיה מסתובבים בעת מלחמה, היא דוגמה מובהקת למשגה כזה. אנשים נהרגים ומשאבים מבוזבזים לא יכולים לתרום לכלכלה יותר מאנשים חיים ושלמים ומשאבים מנוצלים לרווחתם.
(הנה דוגמה מווב -קומיקס)

הדוגמה השניה בה דן בסטייה היא גדוד חיילים שלצורכי בטחון המדינה מגויס ומוצב באזור מסוים. נניח שעלות האחזקה השנתית של הגדוד היא מאה מליון פראנק. כעת, נניח שהמצב השתנה, ושוב אין צורך בטחוני בגדוד ועולה הצעה לפרקו. והנה קמים פוליטיקאים שאומרים את הדבר הבא: לשחרר גדוד שלם אסור בשום פנים ואפן! האבטלה גואה, ואם נשחררם, משל פיטרנו אותם וכעת גדוד שלם יצטרף למעגל האבטלה, והמצב של המשק יורע מהצעד הפזיז. טענה זאת, גורס בסטייה, היא טענת שווא. כאשר, כמו במקרה של חלון הראווה, נבחן את המשק ביחס לגיוס הגדוד, נגלה שכאשר הגדוד גויס, איבד המשק גדוד שלם של פועלים שעובדו ושלמו מיסים, לטובת גדוד שלם שצורך את המיסים. וכן כדי להחזיק את הגדוד הוגדלו המיסים במאה מליון פראנק, כך שהפגיעה במשק היא כפולה. אם היה צורך בטחוני, אומר בסטייה, ניחא, שכן אין כאן המקום לויכוחים על תורות צבאיות ודיונים על הדרכים היעילות לשמור על בטחון המדינה. אבל אם כולם מסכימים שאין צורך בטחוני בגדוד, מה הטעם לפגיעה הכפולה? מה יקרה אם נשחרר את החיילים? ובכן, לא רק שגדוד שלם של פועלים יצטרף למשק, אלא שגם ישתחררו מאה מליון פראנק מכספי מיסים, בהם יוכל הציבור לשכור את שרותי הפועלים החדשים. לטעון כי המצב בו המדינה מעסיקה גדוד של חיילים שאין בהם צורך טוב יותר ממצב בו האנשים הללו מועסקים על ידי ציבור בעבודות יוצרניות, כמוה כטענה שזגג שבא לתקן את החלון השבור עדיף מסנדלר שמספק את צרכי משפחתו של ג’יימס ב.

דוגמה זאת ניתן להחיל על דרישות הגיוס של “פורום לנטל בשוויון”. גיוס לצבא אכן מונע מהמגויסים להשתלב בשוק העבודה. אי-אפשר לטעון כי החיילים מגויסים בגיל בו הם אינם עובדים אלא עדיין לומדים, שכן בגלל הגיוס נדחים הלימודים שלהם, והם מאחרים את הכניסה לשוק העבודה כתוצאה מכך. ואפילו גיוס של מובטלים או בני ישיבות, שאינו חלק מציבור הפועלים, לא מבטל את הסעיף השני, שהוא המימון של הגיוס. הגדלת כמות המגויסים מגדילה בהכרח את תקציב הבטחון – הרי המגויסים צריכים ציוד, תחמושת ומזון. אם הגדלת כמות המגויסים אינה מגדילה את התקציב – משמע שהיה שם בזבוז כספי ציבור. כעת נשאל, מהיכן תבוא הגדלת התקציב? תשובה: בהכרח מכספי מיסים. ישירות, על ידי הגדלת מיסים, או בעקיפין, על ידי מלווה ממשלתי, הממומן על ידי מיסים עתידיים, כאשר מחיר הנטל ייפול על הציבור כולו. להבדיל מחקיקה אגליטרית אחרת, בה נטל השוויון נופל על הציבור בטווח הארוך (למשל הגדלת שכר מינימום שמחוללת שרשרת תגובה בשוק), במקרה זה הציבור יישא במחיר השוויון באופן כמעט מיידי בשל השינויים במבנה התקציב של המדינה.

זהו המחיר הכלכלי של “קיום חברה סולידרית ושוויונית” כלשון אתר הפורום. כדי לקבל דעה מושכלת בנושא הגיוס, ההגינות דורשת לחשוף את הנתונים הללו. כי השאלה שיש לשאול היא לא האם יש לכפות את השרות הצבאי על קבוצות שלא נוטלות בו חלק, אלא האם כלל החברה מוכנה לקחת על עצמה את נטל השיויון ולשלם את מחירו.

יונתן קרוביצקי