ליברטריאנים בישראל

“שינוי גישה ואוירה ציבורית שעיקרו יצירת הסכמה לנשיאה שווה בנטל”

מתוך מטרות הפורום לשוויון בנטל

הכלכלן הנודע יוזף שומפטר תיאר פעם את פרדריק בסטייה כ”גדול הכתבים הכלכליים”. תיאור זה, מחמיא ככל שיהיה, אינו עושה צדק עם האיש. קלוד פרדריק בסטייה (1801-1850) היה איש רוח ופוליטיקאי, שבכתביו התייחס להיסטוריה, פילוסופיה, פוליטיקה, דת, שירה וכלכלה מדינית. לקראת סוף חייו אף נבחר לאחד מבתי הפרלמנט בצרפת (האסיפה הלאומית), אבל ספריו בנושאי כלכלה ומדינה הם שהקנו לו את תהילתו. הוא לא השתמש לא בגרפים ולא בנוסחאות, לכן רבים, ביניהם שומפטר, בחרו לשלול ממנו את התואר “כלכלן”. אלא שלכתביו איכות אחרת: הוא מעדיף שפה ברורה ומשלים שנונים על פני נוסחאות וטבלאות. נספר כאן על ספר אחד כזה, וננסה להתייחס לנושא האקטואלי של “הפורום לשוויון בנטל” מנקודת מבטו של בסטייה.

בספרו “מה שנראה ומה שאינו נראה” (1850) מציג בסטייה את המודל הבא, פשוט אך מכשיל במידת מה: לכל פעולה, במיוחד זאת הכלכלית או המדינית, שני סוגי השפעות. ההשפעות המיידיות הנובעות ממנה, שהן לרוב מטרת אותה פעולה, להן בסטייה קרא “מה שנראה”, והשפעות חילופיות – כל הדברים שנמנעו בגלל הפעולה, ובשל כך אין עליהם נתונים או סטטיסטיקות, לעיתים אף מעלימים אותם בכוונה תחילה – להם קרא “מה שאינו נראה”. בעזרת חלוקה זו מנתח בסטייה רעיונות פוליטיים שונים, כגון סיבסוד אמנים על ידי המדינה או דרכים יעילות לרכוש תבואה מחו”ל בשנת רעב. נדגים עם הסיפור הראשון, אחד היותר מפורסמים.

ג’יימס ב. הוא בעל חנות. בנו הקטן שחק ברחוב לפני החנות וניפץ את חלון הראווה. מכרים ועוברי אורח מנסים לנחם את ג’יימס בעזרת הטיעון הבא: שבירת החלון מקדמת את הכלכלה. החלון השבור יפרנס את הזגג, אשר בתורו יפרנס את נותני השרותים, וככה הכלכלה תמשיך להסתובב. הטיעון הזה, הגיוני לכאורה, מסווג על ידי בסטייה כ”מה שנראה”. כעת הוא מציע לבחון את הבלתי נראה. הכסף אשר ישולם לזגג לא צנח משמים, ואף לא הופיע בכיסו של ג’יימס בדרך פלא. את הכסף הוא הרוויח בחנותו, ואף תכנן להשתמש בו למשהו אחר – למשל קניית נעליים לבני משפחתו. אותה קניה היתה מטיבה עם הכלכלה לא פחות מאשר אם הכסף היה משולם לזגג. אבל כעת, היות שהחלון נשבר, זה לא יקרה, ולכן התועלת הנובעת מרכישת הנעליים היא “בלתי נראית”.
אם נתבונן הלאה, נראה כי בתרחיש הבלתי נראה, יהיו לג’יימס גם חלון ראווה וגם נעלים. בתרחיש הנראה יש לג’יימס רק חלון ראווה. מכאן הטענה שהחלון השבור אינו מייצג תועלת אמתית. תהליכים הכלכליים הכלליים בשני התרחישים זהים, אך במקרה של החלון השבור בעל החנות נפגע.

הכינוי המקובל לכשל זה הוא “משל החולונות השבורים”, ויש לו מקבילות תחומים רבים מאד. כך למשל הטענה כי המלחמה מטיבה עם הכלכלה, שכן רמת התעסוקה במשק עולה, וגלגלי התעשיה מסתובבים בעת מלחמה, היא דוגמה מובהקת למשגה כזה. אנשים נהרגים ומשאבים מבוזבזים לא יכולים לתרום לכלכלה יותר מאנשים חיים ושלמים ומשאבים מנוצלים לרווחתם.
(הנה דוגמה מווב -קומיקס)

הדוגמה השניה בה דן בסטייה היא גדוד חיילים שלצורכי בטחון המדינה מגויס ומוצב באזור מסוים. נניח שעלות האחזקה השנתית של הגדוד היא מאה מליון פראנק. כעת, נניח שהמצב השתנה, ושוב אין צורך בטחוני בגדוד ועולה הצעה לפרקו. והנה קמים פוליטיקאים שאומרים את הדבר הבא: לשחרר גדוד שלם אסור בשום פנים ואפן! האבטלה גואה, ואם נשחררם, משל פיטרנו אותם וכעת גדוד שלם יצטרף למעגל האבטלה, והמצב של המשק יורע מהצעד הפזיז. טענה זאת, גורס בסטייה, היא טענת שווא. כאשר, כמו במקרה של חלון הראווה, נבחן את המשק ביחס לגיוס הגדוד, נגלה שכאשר הגדוד גויס, איבד המשק גדוד שלם של פועלים שעובדו ושלמו מיסים, לטובת גדוד שלם שצורך את המיסים. וכן כדי להחזיק את הגדוד הוגדלו המיסים במאה מליון פראנק, כך שהפגיעה במשק היא כפולה. אם היה צורך בטחוני, אומר בסטייה, ניחא, שכן אין כאן המקום לויכוחים על תורות צבאיות ודיונים על הדרכים היעילות לשמור על בטחון המדינה. אבל אם כולם מסכימים שאין צורך בטחוני בגדוד, מה הטעם לפגיעה הכפולה? מה יקרה אם נשחרר את החיילים? ובכן, לא רק שגדוד שלם של פועלים יצטרף למשק, אלא שגם ישתחררו מאה מליון פראנק מכספי מיסים, בהם יוכל הציבור לשכור את שרותי הפועלים החדשים. לטעון כי המצב בו המדינה מעסיקה גדוד של חיילים שאין בהם צורך טוב יותר ממצב בו האנשים הללו מועסקים על ידי ציבור בעבודות יוצרניות, כמוה כטענה שזגג שבא לתקן את החלון השבור עדיף מסנדלר שמספק את צרכי משפחתו של ג’יימס ב.

דוגמה זאת ניתן להחיל על דרישות הגיוס של “פורום לנטל בשוויון”. גיוס לצבא אכן מונע מהמגויסים להשתלב בשוק העבודה. אי-אפשר לטעון כי החיילים מגויסים בגיל בו הם אינם עובדים אלא עדיין לומדים, שכן בגלל הגיוס נדחים הלימודים שלהם, והם מאחרים את הכניסה לשוק העבודה כתוצאה מכך. ואפילו גיוס של מובטלים או בני ישיבות, שאינו חלק מציבור הפועלים, לא מבטל את הסעיף השני, שהוא המימון של הגיוס. הגדלת כמות המגויסים מגדילה בהכרח את תקציב הבטחון – הרי המגויסים צריכים ציוד, תחמושת ומזון. אם הגדלת כמות המגויסים אינה מגדילה את התקציב – משמע שהיה שם בזבוז כספי ציבור. כעת נשאל, מהיכן תבוא הגדלת התקציב? תשובה: בהכרח מכספי מיסים. ישירות, על ידי הגדלת מיסים, או בעקיפין, על ידי מלווה ממשלתי, הממומן על ידי מיסים עתידיים, כאשר מחיר הנטל ייפול על הציבור כולו. להבדיל מחקיקה אגליטרית אחרת, בה נטל השוויון נופל על הציבור בטווח הארוך (למשל הגדלת שכר מינימום שמחוללת שרשרת תגובה בשוק), במקרה זה הציבור יישא במחיר השוויון באופן כמעט מיידי בשל השינויים במבנה התקציב של המדינה.

זהו המחיר הכלכלי של “קיום חברה סולידרית ושוויונית” כלשון אתר הפורום. כדי לקבל דעה מושכלת בנושא הגיוס, ההגינות דורשת לחשוף את הנתונים הללו. כי השאלה שיש לשאול היא לא האם יש לכפות את השרות הצבאי על קבוצות שלא נוטלות בו חלק, אלא האם כלל החברה מוכנה לקחת על עצמה את נטל השיויון ולשלם את מחירו.

יונתן קרוביצקי

Our Second Meeting had passed with a degree of success. We had more people than last time, and meeting like-minded people was very encouraging. On the other hand, my camera ran out of battery unexpectedly, and so only a few (rather bad) pictures could be made.

The meeting definitely had more people than last time.

Eyal Noy, Yossi Heim, Ori Redler, Uri Akavia and Meir Breslauer are visible in the frame.

Yours truly, doing a Nick Gillespie impression and wearing a Bureaucrash T-Shirt.

Meir Breslauer, flashing his Mises.org bling.

Dear friends, readers, and comrades!

I am pleased to report to you that a libertarian chapter has now being fformed in Jerusalem. Those of you – and especially those of you studying at the Hebrew University of Jerusalem – who wish to join the chapter’s meetings are to contact Uri Akavia, at uri.akavia@gmail.com .

Their complete report of the incident is available over here.

While it repeats  the points that we covered on this site in broad strokes already, this is an interesting detail:

Apple has long lacked a strong presence in Israel. That began to change in late 2008, after Nehemia Peres, the son of Israeli President Shimon Peres, bought the company that has exclusive rights to sell Apple products in Israel, iDigital. Israel’s first Apple store opened in Tel Aviv in January 2009. iDigital couldn’t be reached for commentabout the ministry’s decision to ban imports of the iPad.

Naturally we’re not implying that the whole thing is a deliberate favor to iDigital – we have absolutely no proof of such a thing, and if we had such proof, we’d be posting it (although, given the previous behavior of many of our government officials, it cannot be completely discounted).  What we are saying is that the regulatory state is, in this case, awesome for the big corporation and abusive for the common man.

On the other hand, it’s rare that reports of such incidents hit foreign media. For our Western readers, and those Israelis who haven’t been paying attention: this is how the government operates. All. The. Time.

Those of you who have read the previous post on this board – regarding the unfair ban on Apple’s iPad – and who have already bothered to call Dr. Yechiel Shabi at 050-6236001 – will have known that the official government excuse – this time – is that the iPad is supposedly only compliant with American, rather than European, standards for broadcasting electronics.

Even now, caving under the pressure of dozens of calls, the Ministry of Communications has allowed – oh, the grace and mercy! – the importation of only individual iPads (not more than one per person). Tourists, ostensibly, also will not have their iPads confiscated. One has to ask: if the devices are not standard-compliant, why are they not letting them in?

It turns out that this is a lie. As listed in the Apple user manual for the device and as marked on the device itself , the Apple iPad is completely and fully in compliance with the CE-0682 standard. For those of you who do not know (I didn’t know this up until twenty minutes ago), that is the official name for the European Union’s body of standards relating to electronics – including the EN 300 328 broadcast standard.

Let me state it again: the information is marked on the device itself. It is not possible for the Ministry of Communications not to have been aware of this, if any of them has physically handled even one iPad. Observe: these are the graphical markings on the device. [via Holes In The Internet] :

Do you seriously think that the government was not aware of these? Really? Some people will argue that this is all a giant conspiracy in favor of the iDigital corporation, currently holding a legal monopoly on iPad imports. I doubt this. Whatever benefits a given company may be able to derive from the system, there’s no necessity to assume the move has been deliberate in its nature. The problem is not with a given decision – but the decision-making process itself. This is the decision-making process: well-paid, unelected bureaucrats, making decisions on your behalf, and not even bothering to tell you the truth about them. They feel they’re within the right to just bluntly lie to you. The System is a liar.

But at least they’ll gracefully allow you to import an iPad. Just one, though.

Hat tip to Holes in the Internet for the image and info.

~~Boris Karpa

As the loyal readers of this site know, Israel is infamous for a variety of arbitrary bans and restrictions – restrictions on racing, poker, and balcony enclosures, sin taxes on amplifiers – but this one perhaps takes the cake. The Israeli government has, without warning, prohibited the iPad device from being brought into the country, on the excuse that it has not yet been approved for use with our Wi-Fi networks. Those citizens who own an iPad will have it confiscated on entry to the country, and pay 50 shekels (13 USD) per day for the privilege of having their iPad stored by the Israeli government.

The decision has – as many of the decisions previously highlighted on this blog – been made in an undemocratic manner. Some unelected bureaucrat equipped with tenure and a 15,000-shekel salary, wearing a grey suit and perched in an office in Jerusalem, has decided you should not own an iPad. He cares not to release his research, or to even sign his name on his. He speaks to us through a ’spokesman’ – a man named Dr. Yechiel Shavi. As usual, the decision has been made while completely ignoring openness, transparency, democracy, and even basic fairness.

Naturally, this is not a major issue. Nobody will go out into the streets about this – even though it is, from a libertarian perspective, a violation of individual rights. Yet it is a violation of your individual rights. It is not the only such violation – the modern state creates dozens of such invasions of individual liberty every day. Lots, and lots of little thing – and little things pile up.

Yet, in this specific case, it is still possible to protest against this decision. True, you probably don’t own, or plan to own, an iPad – but this isn’t about iPads. It’s about your citizens being treated fairly and decently by their fellow man. Remember – whoever you are, if you are an Israeli citizen, you probably have a hobby, an activity, a right of some kind that’s being unfairly restricted or interfered with by the State. If you want to live in a society where rights are respected – a fair, just, and free society – the only way to do it is not to ignore an abuse of those rights you care little for, but to stand up for your fellow citizens and hope they stand up for you.

In this case, you can even do it without getting out of your home. Doctor Yechiel Shabi, the official Ministry of Communications spokesman on this issue, can be contacted at 050-6236001, or at his email address shabiy@moc.gov.il . It would be an easy matter for you to deliver a personal message to him about this topic.

All it takes is a short phonecall or an email. If you do not know what to write – this site here has a sample message. True, it’s a minor issue – but it is an issue on which we can easily succeed. And little things do pile up.

When I started the Tel-Aviv Tea Party Facebook page several days ago, I did not expect a response so generously overwhelming as what transpired over the last forty-eight hours.

Not only are we receiving a massive influx of traffic and comments – in itself trivial – but dozens and hundreds of people have joined our Facebook page and some have even RSVPed to our event. I’ve received emails from a variety of people offering us advice and assistance.

Beyond this, hundreds of people of differing ideological stripes – anarcho-capitalists, libertarians, religious conservatives and secular conservatives, have left comments and email input, expressing their support of what we are doing. To these people, I can only say:  thank you, my friends.

I cannot list nor individually thank every man who has sent an email, or left a comment, or linked to our website in the past 48 hours. It is simply not possible. But again: thank you all.

Some individuals have tried to warn me – no doubt looking out for my best interests – that I should not use the term ‘Tea Party’ for this rally, as it would, they said, associate it with some supposed ‘racist overtones’. I’ve always known, of course, that the Tea Party is not a racist movement – but these two days convinced me of it fully.

I have received feedback from individuals in the Netherlands, in Canada, and  Germany expressing support of this Tea Party, and telling me of how they’re working to set up their own. There have been several Tea Parties in Russia, England, and now there’s a growing European Tea Party movement too.

The truth is that the Tea Party Movement is about something that statists prefer would just crawl away and die – the basic, universal, individual desire for liberty. This is the truth behind Tea Parties – the overriding, existential, key truth – is the desire of individuals to roll back the century of overreaching, prodding, interventionist state. This is the primary issue that the Tea Parties are about – in Tel-Aviv, Moscow, Amsterdam, London, New York or Berlin. That’s what it was about in Boston in 1773, and that’s what it is about in 2010.

The truth – the truth that the enemies of individual liberty would like to deny – is this:

THE STRUGGLE AGAINST OPPRESIVE AUTHORITY

IS UNIVERSAL AND ETERNAL

It fills me with great hope to see people from all over the world working together for individual liberty. Thank you, my friends.

Thank you all.

It is generally the case – in Israel and elsewhere – that it the supporters of big government that are the ones to protest. They are the ones who go on strike, who hold up banners and placards – demanding new bans, regulations and taxes. Tax alcohol at a hundred percent! Tax guitar amps! Ban night clubs! Put up cameras in schools! It is never their victims – those who simply want to live free – who protest.

We come up with excuses – all sorts of different excuses. After all, we have jobs. We have lives to attend to. And the outrage is never big enough – after all, who would go out and protest in the streets over being forced to wear a bicycle helmet? Who would argue with a mere 15% on guitar amps? And after a new infringement becomes law, after a new tax passes – it nearly never goes away. So why protest? You can’t change anything, anyway.

Gradually these tiny individual changes compose a system. A system where the government is planning to watch your every step. Where you need over a month to complete the paperwork to open a new business, and altering your home can cost dozens of thousands of shekels just to pay for the permits. Where the average citizen needs to work up to the middle of July just to pay his taxes. Where the government can take away your children on the flimsiest pretext.

This is what happened – because some guy just like you argued that he doesn’t have the time to protest. Well, how is that job thing working out for you now, citizen? Are you happy to be working for the State for half your life?

What has emerged – as a consequence of our complacency, as a consequence of our lazyness, as a consequence of our excuses – is a system of government so bloated and bureaucratic that it is not even possible for a citizen to track everything it does. Did you know the government put out a request for bids for a system of CCTV cameras to track your movements? You didn’t, and neither did most people – because you can’t keep track of the hundreds and thousands of decisionmaking bureaucrats. Nobody can.

If you want to roll back the restrictions – to live as free as an American – or even as free as an Irishman, a Londoner, or an Australian does, it is not enough to put out fires. We can only win the battle against the constant growth of overreaching, probing, and intrusive government – if we unite and stand together. Let us forsake our differences. Let us work together. Like the American revolutionaries in 1776, like the opposition in America now, let us join together for Tea Parties.

I am inviting all of you, no matter what your political shade or orientation, to participate in the Tel-Aviv Tea Party. It will take place on 10:00 AM Friday, July 16^th (the closest we can get to July 17^th). Let us show the public and our fellow man that probing, overreaching, and intruding government is not the only option. In fact, it shouldn’t be an option at all.

~~Boris Karpa, microbalrog@gmail.com

במפגש הראשון באוניברסיטת ת”א הצגתי את עצמי ואמרתי שאני, כמו מיזס, לא ליברטאריאן אלא אוטיליטריסט – אלא שלאיש לא היה מושג במה מדובר, פרט לאסף שידע לנקוב בשמו של ג’ון סטוארט מיל. אלא שהעניין הוא הרבה יותר יסודי. נתבונן לרגע בטענות הליברטריאנים כלפי המדינה. כן, המערך הנוכחי גורם לפגיעה מתמדת בזכויות הפרט ובחירותו. כשבוע לפני ליל הסדר עבדתי כמאבטח באליפות קט-הרגל של נייקי שנערכה במגרשי תיכון עירוני ט’ בתל-אביב. תוך כדי משמרת בת שתיים-עשרה שעות שבהן חזרתי ובקשתי “לפתוח תיקים בבקשה”, פתאום התחוורה לי מידת הפגיעה בזכויות הפרט לה אני שותף באופן פעיל. כלום יעלה על הדעת שיגש פלוני באמצע הרחוב לעובים ושבים וידרוש לחטט בתיקיהם? (ותיקי משתתפים בטורניר קט-הרגל מכילים לרוב את נעלי קט-הרגל שלהם ואת הבגדים להחלפה). מפליא כיצד הציבור בארץ התרגל כל כך לעניין. לא, אינני מומחה לביטחון, ולא, אני לא מציע תחליף לבידוק, ולא, אני לא קורה לבטל אותו. אני סתם תוהה. וכאן באים גם חבריי לאבטחה ואומרים לי: שתוק! מה אכפת לך, אידיוט? אם לא יהיה בידוק, ממה תתפרנס? מה איכפת לך, יא אהבל? (תאמינו או לא , אלה ניסחים שיצא לי לשמוע בשיחות של מאבטחים).

למזלי התוודעתי מבעוד מועד לעבודות של הכלכלנים הגדולים שלא נקטו בעמדה אפולוגטית כלפי בעלי השררה. הם עמדו על הדרישה התמוהה שבעלי השררה צריכים לדאוג לטובתו של הציבור ולרווחתו, ולא לטובת עצמם בלבד (דרישה מציאותית בערך כמו זו של רון פול שארה”ב תאכוף את חוקתה שלה). והרי התנגדותם של בעלי השררה לדרישות תמוהות אלה מבוססת על הסברים מדעיים צרופים. הנה אחד: המתכון המוכח בשנים להבטחת שגשוגם של בעלי מלאכה, ספקי מזון ותושבי פריז בכלל הוא קיום תקופתי של משתאות ומסיבות פאר ע”י אותם בעלי שררה, כי קיום של מסיבות ומשתאות אלה מספק פרנסה וממריץ את כלכלת צרפת. אם ייפסקו המסיבות, ירעבו פועלי העיר והכלכלה תתדרדר, ולכן עריכת משתאות היא חובה מוסרית ממש המוטלת על בעלי השררה. מה שנשמע כה מגוכחך ממרחק של למעלה מ-150 שנה, נתפס אז כטיעון הגיוני וקביל לחלוטין, והיה צורך באנשים בשיעור קומתו של פרדריק בסטייה כדי להראות כי שגשוג זה של פריז פרושו עושק של עיירות הספר, ושאותו טיעון “הגיוני” הומצא כדי לאפשר לחברי הפרלמט של הדמוקראטיה הצעירה לחקות את חיי ההוללות של האצילים במשטר המלוכני שקדם לה.

בסטייה ודומיו לא דברו על זכויות או על חרויות. הם דברו על שקרים ומעילה באמון הציבור בהם חוטאים הפוליטיקאים בשם רווחת הציבור. “עובדה”, כותב מיזס, “שכאלה הן הדוקטרינות האנטי-ליברליות, הדוגמות התאוקרטיות של הדתות השונות, מפלגות אטטיסטיות, לאומניות וסוציאליסטיות. כולן מבטיחות לנאמניהן חיי שפע, ומעולם לא העזו לומר לבני-האדם כי מימוש תוכניותיהן יפגע ברווחת הציבור. להיפך, הן מתעקשות, דוקא מימוש התוכניות של יריביהן הפוליטיים יסתיים במחסור לרוב האוכלוסייה, ואילו הן עצמן מחפשות להרעיף על תומכיהן את השפע” (Human (Action, p.134 רגע, תגידו, אם כולם עושים את זה, אולי הם דווקא טועים?

ביום חמישי האחרון עליתי לירושלים. בבניין “כלל” שברחוב יפו יש חנות ספרים המציעה מזה עשרות שנים מבצע נהדר למי שמוכן לנבור בערמות הדפים המצהיבים: שלושה ספרים בשלושה שקלים. נכנסתי לראות מה אפשר למצוא שם, ואכן גיליתי פנינה: ספר מרופט קצת בכריכת נייר ירוקה, עליה מוטבעת הכותרת “הכלכלה המדינית”. אלא שהכותרת המלאה היתה זו שהפתיעה אותי: “האקדמיה למדעים של ברית-המועצות, המכון לכלכלה” היה כתוב בעמוד הראשון, “הכלכלה המדינית, ספר לימוד, הוצאת ‘מדע וחיים’ בע”מ תל-אביב 1956″. נפלה לידי פנינה קטנה: תרגום מדויק של ספר לימוד סובייטי, המרבה לצטט מכתבי אנגלס, מרקס, לנין, ואף מולוטוב וסטאלין. בואו נציץ בספר הלימוד מטעם האקדמיה המכובדת: “ארצות אירופה ואסיה, שנתקו מהמערכת הקפיטליסטית לאחר מלחמת העולם השנייה, הקימו ביחד עם ברית-המועצות מחנה סוציאליסטי אחיד ורב-עוצמה, הניצב מול מחנה הקפיטליזם. שני המחנות – הסוציאליסטי בראשותה של ברית-המועצות, והקפיטליסטי בראשותה של ארה”ב – מגלמים שני קווים של התפתחות כלכלית. קו אחד הוא זה של גידול העוצמה הכלכלית, של עלייה בלתי-פוסקת בכלכלת-שלום ועלייה מתמדת ברווחת המוני העמלים של ברית המועצות וארצות הדמוקרטיה העממית. הקו השני הוא זה של הכלכלה הקפיטליסטית, שכוחותיה היצרניים מדשדשים במקום, זהו קו של מיליטריזציה של המשק, הורדת רמת-החיים של העמלים בתנאים של משבר כללי הולך ומעמיק של מערכת הקפיטליסטית העולמית.”

יפה, לא כן? ואיזה צד הייתם בוחרים, של אפליה ודיכוי, או של צמיחה ורווחה? לודוויג פון מיזס, אשר בחר במילים Tu ne cede malis sed contra audentior ito (“אל תכנע לרוע, אלא עמוד בעוז רוח כנגדו”), נקט לאורך כל הדרך בשיטה אחת: חשיפת השקר שבדוקטרינות הכלכליות שאמורות כביכול לדאוג ל”שלום העמלים”. כבר ב-1922, בתקופה בה האינטלקטואלים של אירופה (ביניהם קיינס ונייט) התפלאו מן “הניסוי הסובייטי”, מיזס פרסם את ספרו “סוציאליזם, ניתוח כלכלי וסוציאולוגי”, בו הוא הוכיח נחרצות כי חברה מסוג שהוצעה על ידי המרקסיסטים איננה בת-קיימא, שכן אינה מאפשרת חלק מתהליכים החיוניים באופן קריטי לפעילות כלכלית. ואנו, שרואים ממרומי ההיסטוריה את צדקתו, מרכינים ראשינו בפניו.

יונתן קרוביצקי

This Saturday, March 27th, our Haifa chapter – known provisionally as the First Haifa Libertarian Think-Tank held its first meeting. The meeting was organized by Shimri Mesika and Eyal Noy. As was planned, members of the group held a discussion of Murray Rothbard’s “Egalitarianism as a Revolt Against Nature” and the ethical criticisms of socialism. After which, discussion moved to other libertarian issues.

Shimri Mesika (at whose home the meeting was held). Beer, pizza, and mutant fruit were apparently served.

The other good comrades, enjoying their mutant fruit.

Additional information on the meeting will be available on this page. Those Haifa residents wishing to attend future meetings, please contact  Shimry Mesika at 052-3224707 or at Shimry@gmail.com.

~~Boris Karpa